לפעמים פרויקט מתחיל בכלל בין לגימה ללגימה. מודעה קטנה על שולחן הקפה הציתה ניצוץ גדול – הזדמנות לעצב סמל לעיר שלמה. שלושה ימים של ריצת ספרינט מהזן שאנחנו נהנים ממנו, ועוד חודש של “נשלח מחר”… עד שיום אחד בלוח השנה קרץ: הדד־ליין? היום. מזל שאנחנו טובים גם באדרנלין.
“לחדש בלי לבטל את הישן”. זהו. זה היה כל הבריף. אבל עבודה בלי להבין – לא יוצאת אצלנו מהנמל. אז כתבנו לעצמנו את הבריף שאף אחד לא כתב: מה הערים האחרות משדרות? מה הסיפור של אשדוד? מה הקהל? מה הדופק של העיר?
הסמל הישן עבד – האריה נשאר. אבל העוגן? עוגן עוצרים. ואשדוד? בדיוק להפך – עיר של תנועה, ים, רוח, עשייה. המצפן החדש נולד מהאנדרטה המוכרת בעיר – מפרשים פתוחים ורוח שנושבת קדימה. כי מותג עיר צריך לנוע, לא לעגון.
פה זה בית. לראות את הסמל החדש על רחובות, פרסומים ואפילו על פחי אשפה – זו תחושת ניצחון קטנה שמתחילה מבפנים. הזכייה בתחרות האנונימית מול כמעט מאה משתתפים הוכיחה דבר אחד: כשיש אסטרטגיה, די־אן־איי ברור ומסר חד – הקרדיט הולך לא למי שעיצב, אלא למה שהלוגו משדר.
מותג עירוני שממשיך לנשום, לזוז ולהוביל – גם שנים קדימה.
ה"ע ד״ר יחיאל לסרי לנוכח הזכייה המפתיעה, ובחירת ועדת הפרס דווקא ביצירה של משרד חרדי, אמר: "הדבר היחיד שעמד מול הצוות שבחר את הסמל החדש שילווה את העיר עוד 100 שנה –
היו פרמטרים מקצועיים בלבד. אנו גאים במשרד 'כיוון' על הפקת הלוגו". ומילה אחרונה לגבי התחרות והזכייה:
התחרות היתה אנונימית לחלוטין. התמודדו בו 97 יוצרים, ולכל יצירה של יוצר הוקדש קוד כדי שלא יזהו מה של מי.
הקוד שלנו היה 129 . בלי זיהוי, בלי זהות. והוא זכה בגלל מה שהוא משדר. כוח של מיתוג!
